לאחרונה פורסם באתר "מזבלה" מאמר אורח של מאור קפלנסקי, מנכ"ל eBrand, בנוגע לעתיד שירותי ניהול המוניטין, לאור הפסיקה של בית הדין האירופי הנוגעת למידע המופיע ב-Google. הפסיקה מעניקה לאנשים פרטיים את הזכות "להישכח" ברשת, אם המידע המופיע עליהם בתוצאות החיפוש רגיש, בעייתי או פרטי.
בהמשך למאמר, מובא כאן פוסט אורח של עו"ד יהונתן קלינגר, מומחה למשפט, טכנולוגיה ואינטרנט, שקובע כי כלל לא בטוח שהפסיקה המדוברת תוכל לעזור לאנשים הסובלים מאזכורים שליליים באינטרנט.
————————————————————————————————————————-
מאת: יהונתן קלינגר
התקשורת עוסקת בימים האחרונים במה שהיא מגדירה כ"זכות להישכח" בעקבות פסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם בנושא מריו גונזאלס (C-131/12 Google v. Agencia Espanola de Proteccion de Datos).
הכותרות הכילו סופרלטיבים שמדברים על הזכות של אדם לשלוט על תוצאות החיפוש שנוגעות לו. אבל כדי להבין את משמעות הפסיקה, צריך בעצם להבין את יסודות דיני מאגרי המידע על רגל אחת. לאחר הבנת היסודות, הפסיקה אמנם עדיין תהיה שגויה, אבל תהיה מובנת יותר.
לצורך העניין, אני לא אשתמש בדירקטיבה האירופית להגנה על מידע, אלא דווקא בחוק הגנת הפרטיות הישראלי. הסיבה היא שמכח החלטה של נציבות הפרטיות האירופית, ההגנה על מידע בישראל שווה להגנה האירופית (והחקיקה הישראלית פחות מסובכת).
אז נתחיל בשאלה מהו מאגר מידע? מאגר מידע מוגדר כ"אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב" (עם כמה חריגים), כאשר "מידע" מוגדר כ"נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישיותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו.
ההגדרה של "נתון" בחוק לא מובהרת, אולם יש בכך להבהיר על ההבדל בין Data לבין Information (וראו עמ' 5 לחוות הדעת של הנציבות). ההבדל בין נתון, שהוא פיסת מידע מעובדת, לבין מידע שהוא גולמי בבסיסו הוא גם ההבדל בין "מסד נתונים" (Database) לבין חומר מאוחסן שאינו "מיועד לעיבוד ממוחשב" (כלשון חוק הגנת הפרטיות, סעיף 7).
על פי אותה המסקנה, אם מידע מסוים אינו מיועד לעיבוד ממוחשב, אלא מועבר כלשונו שהוא, הוא אינו חייב להוות "נתון" אלא יכול להיות רק "מידע". לכן, לדוגמא, רשומות נייר אשר מכילות מידע (ואף נתונים) על אודות אדם, אינם "מאגר מידע" כיוון שלא ניתן (והם לא מיועדים) לעיבוד ממחשב.
המקרה של בר רפאלי
מידע שאינו ניתן לעיבוד, אינו נתון. לצורך הדוגמא, ניקח את הכתבה ב- Ynet אודות בר רפאלי. הכתבה הספציפית מכילה מידע על אודות מצבה הכלכלי (הרכב שהיא רכשה), ועוד מספר פרטים מזהים על אודותיה. בכלל, חיפוש בגוגל של כל הכתבות ב- Ynet על אודות בר רפאלי יספק לנו לא מעט מידע על חייה האישיים. אבל האם מאגר הכתבות של Ynet הוא מאגר מידע?
אם מאגר הכתבות של Ynet היה מאגר מידע, היה על Ynet לאפשר לבר רפאלי לעיין בכל המידע השמור על אודותיה (סעיף 13) והייתה חובה על Ynet גם לתקן מידע שרפאלי הייתה מאמינה שאינו נכון, וגם להודיע לכל מי שקיבל ממנו את המידע (סעיף 14).
האם מצב זה נתפש כהגיוני? ברור שלא. מדובר על מצב שבו אנחנו מאלצים חוק על טכנולוגיה שהשתנתה. ולכן, הפסיקה של בית הדין האירופי כה שגויה.
אכן, גוגל מחזיקה במאגר נתונים המכיל עותק של עמודי אינטרנט רבים. אבל, היא לא מסדרת אותם בצורה של "נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו" (כהגדרת החוק). כלומר, אני לא יכול לשאול את גוגל "מה מצב הבריאות של יהונתן קלינגר" ולקבל תשובה; אלא, במקרה הטוב אקבל כתבה על כך שאושפזתי, או סטטוס מפייסבוק על ביקור בבית חולים.
הסרה? רק לתוצאות שאינן רלוונטיות לעיבוד מידע
ומכאן לבעיה העקרונית: האם הפסיקה אומרת שמחר בבוקר כל אחד יכול לפנות לגוגל ולבקש להסיר תוצאות מביכות, גם אם הפרסום של התוצאה עדיין מותר באתר המקורי?
לצורך כך צריך לחזור לעובדות המקרה: גונזאלס ביקש להסיר תוצאת חיפוש מ- 1998, בה פורסם שהוא, ככל הנראה, לא שילם את חובו לביטוח לאומי (יחד עם אנשים אחרים). בית הדין התחשב בחלוף הזמן, וקבע כי כאשר מידע אינו עוד נחוץ לצורך העיבוד שלו, הרי שיש חובה להסירו.
כלומר, גם אם נלך בשיטת בית המשפט, זה לא אומר שמחר בבוקר אפשר לפנות ולבקש להסיר תוצאות; אלא, שרק תוצאות שאינן רלוונטיות יותר לצורך עיבוד המידע (כלומר, מידע שפג התוקף שלו) יהיו ניתנות להסרה. לדוגמא, פסק דין שהתהפך בערעור או מידע שאינו רלוונטי יותר. במקרה שלנו, מדובר על מידע שפורסם לפני 16 שנים, ועל מידע שהיה אגבי.
במילים אחרות, אם קיוויתם שבגלל ההחלטה הזו תוכלו להסיר את תוצאות החיפוש המביכות כנגדכם, לא בטוח שהדבר יעזור לכם.
מצורפת כאן הפסיקה המעניינת של בית הדין האירופי:
הזכות להישכח – פסיקת בית הדין האירופי בנוגע להסרת אזכורים שליליים מתוצאות החיפוש
