בטח יצא לכם לא פעם לחפש שם של בן אדם ב- Google ולמצוא בתוצאות החיפוש קישור עם הכיתוב המבהיל: "ישראל ישראלי מופיע בפסקי דין וחוקים!!!", שמוביל למסמכים משפטיים בהם שמו מוזכר. במקרה היותר גרוע, אם תחפשו את השם שלכם, אולי תופתעו (או שלא) לגלות כי גם הוא "מככב" באחד (או בכמה) מאגרי מסמכים משפטיים רבים המופיעים ברשת.
יכול להיות שאתם מופיעים שם רק בגלל שקיבלתם קנס במשפט תעבורה או שתבעתם מישהו בתביעות קטנות, אבל הרושם שעלול להיווצר אצל מי שמחפש את שמכם ב- Google, הוא שאתם עבריינים כבדים במקרה הרע או סתם טיפוסים בעייתיים במקרה הטוב. את הסיבה שפונים אלינו מדי חודש עשרות אנשים בבקשה שנסיר עבורם את אותם מסמכים על מנת לשפר להם את המוניטין האינטרנטי שנשקף בתוצאות החיפוש.
זכות הציבור לדעת או פגיעה בפרטיות?
סוגיית המסמכים המשפטיים המופצים באינטרנט, עולה לכותרות בשנים האחרונות, זאת בעקבות התחזקות אתרי המסמכים והשפעתם על המוניטין האינטרנטי של רבים מאיתנו – בעיקר של האזרח הפשוט.
עיקרון הדיון הפומבי והזכות לדעת, מאפשרים באופן חוקי, לכל אחד מאיתנו, לקבל מידע אודות כל פרוטוקול דיון או פסק דין – שאין עליו חיסיון של בית משפט. אבל אם פעם, בשביל להשיג את המידע הזה, היה עלינו לכתת את רגלינו למחסנים אפלים של בית המשפט ולדלות את המסמך מתוך תיק מאובק, הרי שהיום, ניתן להגיע למידע הזה תוך מספר שניות על ידי חיפוש פשוט ב- Google דרך המחשב או הסלולר.
אז אם המידע הוא חופשי לציבור, מה הבעיה עם זה שהיום יותר קל להגיע אליו? התשובה היא שנגישות המידע אינה הבעיה, אלא הפגיעה בפרטיות. אותה פגיעה בפרטיות מתבטאת בכך שהמידע המשפטי נחשף גם למי שלא התכוון בכלל למצוא אותו. לדוגמא: מעסיק פוטנציאלי שהקיש את שמו של מועמד ב- Google על מנת להגיע לתיק העבודות שלו. לא בטוח שלשם כך הוגדר עיקרון פומביות הדיון. בדיוק מסיבה זו הורתה לפני כשנה הנהלת בתי המשפט לאותם אתרי מסמכים משפטיים, לאסור על פרסום פסקי הדין במנועי החיפוש מפני שהייתה סבורה שהמצב שבו שמות של צדדים בהליכים משפטיים מתפרסמים באתרי האינטרנט, משנה את האיזון שבין הזכות לפרטיות לבין זכות הציבור לדעת ועקרון פומביות הדיון,
מה בין פסיקתו של השופט אליקים רובינשטיין השבוע לבין "הזכות להישכח"?
השבוע התבשרנו שבג"צ קיבל את עתירתו של "תקדין", אחד מאותם אתרים, וקבע כי "להנהלת בתי המשפט אין סמכות למנוע את הפרסום באתרים אחרים" והם מצידם רשאים להגיש את פסקי הדין לגולש בצורה האופטימלית ביותר – גם אם זה אומר לקדם אותם ב- Google. ההגיון שהנחה את השופט אליקים רובינשטיין, שדן בעתירה, היה שממילא, אם המסמכים פתוחים לציבור, תמיד תהיה אפשרות להגיע אליהם באמצעות האינטרנט "כמעט כל צד ג' שיפרסם את פסקי-הדין באתרו – למשל, אתר של משרד עורכי דין או אתר חדשות – יוביל למציאתם במנועי חיפוש אינטרנטיים…נמצאנו למדים אפוא כי החלטת הנהלת בתי המשפט לכאורה אינה מגשימה את מטרתה".
מה שמעניין הוא שקבלת העתירה של תקדין על ידי בג"צ עומדת בניגוד לרוח פסיקת בית הדין של האיחוד האירופי שבמאי 2014 קבע כי לאנשים יש את "הזכות להישכח" והורה ל- Google לממש זכות זאת על ידי הסרת קישורים מתוצאות החיפוש שפוגעים בפרטיות. המקרים עליהם דובר בעיקר התייחסו להסרת פסקי דין מהאינטרנט בתוצאות החיפוש תחת שמו של האזרח הפשוט הקטן (ולפעמים גם התמים…). הפסיקה של רובינשטיין היא אולי מנוגדת להלך הרוח – אבל מאוד מחוברת למציאות.
ולכן, כמו שצפינו, האפשרות למנוע ממסמך משפטי להגיע לאינטרנט ומשם למנועי החיפוש, נראית רחוקה למימוש – הן בהיבט המשפטי ובטח בהיבט הטכנולוגי. זה קצת מזכיר את סוגיית זכויות היוצרים באינטרנט, שמאז ימי נפסטר בסוף המאה הקודמת, עדיין אין שום פתרון הרמטי למקרה בו גולש מחליט להוריד באופן פירטי מהאינטרנט למחשב פרק בסדרת הטלוויזיה האהובה עליו – למרות שבאופן עקרוני וחוקי הוא אמור לשלם עליו
אם בכל זאת יש לכם מסמך משפטי שמופיע באינטרנט תחת שמכם – מה כן ניתן לעשות?
- מיצוי הפניה לבעלי אתרי המאגרים המשפטיים – קחו בחשבון שאותם אתרים לרוב מונעים משיקול מסחרי כלכלי ופחות מתוך אידיאל של זכות הציבור לדעת. לכן, אין משהו עקרוני שמנחה אותם להשאיר את המידע אצלם באתר. ההיענות שלהם לפניה בבקשה להסרת מסמך – תלויה בעיקר בטוב לבם. בכל מקרה, אנו ממליצים תמיד למצות את ההליך מולם, אבל לשקול בחשבון שזה תהליך שיכול לקחת זמן וגם להיות מתסכל
- פעילות אינטרנטית במטרה להפחית את החשיפה של המסמכים – אתרי המאגרים המשפטיים אומנם נחשבים חזקים ב- Google, הרבה הודות לכך שיש אליהם תנועה רבה והם בנויים טכנית נכון, אבל בדרך כלל הם נמצאים למעלה תחת שמו של בן אדם או חברה, פשוט משום שאין לאותו בן אדם/חברה נוכחות אינטרנטית אחרת. לא אתר בית, לא בלוג ואפילו לא עמוד פייסבוק. במקרה כזה מאוד כדאי ליצור נוכחות (עם שליטה וחיובית כמובן), שבאמצעותה יהיה ניתן לדחוק את המסמכים המשפטיים לעמודים יותר נמוכים בתוצאות החיפוש וכך להפחית את החשיפה שלהם למינימום.
למי שיש תחת שמו מסמכים משפטיים באינטרנט כדאי לו לבצע פעולות אלה, אך מומלץ יותר שיפנה לגורם מקצועי, בעל ידע, יכולת וניסיון – הן בפרוצדורות מול אותם אתרים והן בפעילות האינטרנטית. כל עוד החוק אינו בצד של הנפגע (במקרה הזה, האדם או החברה שמסמך משפטי תחת שמם מופיע גבוה בתוצאות החיפוש) , יש לקחת בחשבון שחייבים ליישם פעולות אלה, אחרת המידע יופיע באינטרנט לנצח נצחים וינציח את המצב בו מתקבל מוניטין אינטרנטי שלילי – לעתים, ללא כל סיבה.
